חייו של סוכן נדל"ן ביפו שונים מאלו של עמיתיו התל אביבים, והפתעות לא חסרות...
הדירה הייתה מסוג הנכסים הנחשקים ביותר - שלושה חדרים מרווחים בלב יפו, מבנה בסגנון מנדטורי עם תקרות גבוהות, רצפה מצוירת, חלונות גדולים. פשוט תענוג – מסוג הדירות שמפארות את האתר של המשרד.
הבניין גם הוא במצב מניח את הדעת - מה שמעיד על שכנים טובים, חדר המדרגות אמנם מעט מוזנח, אבל ניכר היה שבשיפוץ קל ישודרג ויתאים לדירה.
ואכן, הפניות זרמו במהירות, וזוג צעיר אחד התעקש לראות את הדירה כבר למחרת.
בביקור הראשון בנכס פגשו בני הזוג את השכנה מקומת הקרקע, שבנה מחמוד היה אמור לעבור למחרת ניתוח מסובך. תוך דקות נוצר קשר נעים בין האם לבחורה הצעירה – אחות במקצועה, והן שקעו בשיחה ממושכת.
הסיור הסתיים בעיניים נוצצות ובהתלהבות רבה...
החשש היחיד שריחף כל הזמן באוויר, היה שהוריהם לא ירצו לשמוע על דירה ביפו לילדים, בבת עיניהם.
לאחר שבוע תמים של שכנועים, הסכימו הוריהם של בני הזוג להגיע ליפו, כדי להביט בדירת חלומותיהם של הצאצאים.
כבר מהרגע שהגיעו למשרד ניתן היה לחוש את התנגדותם לרעיון המגורים ביפו הנידחת והמסוכנת, אלא שהפצרות ילדיהם והתעקשותם על הדירה המדהימה והשכנים הנחמדים, שכנעו אותם להתייצב בכל זאת.
לאחר שישבנו במשרד עם הורי הזוג על צלחות חומוס, שהובאו הישר ממסעדת אבו חסן הסמוכה, יחד עם פיתות חמות ומשקה שקדים, הפשירה האווירה מאד, החששות הצטמצמו והחבורה בראשות הסוכנת ממשרדי, יצאה באווירה אופטימית לסיור המכריע.
אחרי עשר דקות קיבלתי הודעה בביפר הכוננים ממד"א על אירוע לא ברור, בדיוק בכתובת של הדירה.
ניסיתי להתקשר לסוכנת והיא לא ענתה לטלפון. בדאגה גדולה נכנסתי לרכב ומיהרתי למקום.
הסוכנת פגשה אותי לבדה בפינת הרחוב, פניה חיוורות.
מכל שאר משתתפי הסיור לא נותר איש בשטח.
"העסקה אבודה" היה כל מה שהצליחה למלמל.
לאחר בירור קצר התבהרה התמונה העגומה.
הסתבר כי בנה של השכנה עבר את הניתוח בהצלחה, ובדיוק עמד להגיע אחר הצהריים לביקור ראשון בבית.
משפחתו החליטה לחגוג את האירוע המשמח במיטב המסורת המקומית, באותה שעה שתוכנן הסיור.
הסוכנת והלקוחות שמעו קולות מוזיקה רמים מיד כאשר יצאו מהמכוניות והבת רצה ראשונה לפגוש בחברתה החדשה – השכנה מקומת הקרקע.
רק כאשר הגיעה החבורה החגיגית אל חדר המדרגות, גילו כי השכנים עסוקים ברוב טקס בשחיטת כבש ממש שם, רגליו קשורות אל משקוף חדר המדרגות והדם ניגר בכל לובי הכניסה.
למראה החגיגה, התעלפה אמה של בת הזוג, נפלה ונחבלה בפניה.
החבורה כולה אספה את האם, זינקה למכונית ונמלטה מהמקום בחריקת צמיגים, על מנת שלא לשוב אליו לעולם.
בביקור הבא בדירה, שוחחה הסוכנת עם השכנה על האירוע המצער.
השכנה צחקה והסבירה לה שהכל הוא עניין של הרגל, מנהגים ורוחב לב.
"בעוד שהערבים יודעים לחגוג את ההודיה לאל כהלכתה" פרשה את משנתה בפניה "היהודים, מה לעשות, כשהם רוצים לחגוג אירוע משמח במיוחד, שוחטים קרפיון".
מה קורה כשהכל זורם חלק ובלי אף בעיה בהתחלה, ואז - יוצא המרצע מן השק
כבר בטלפון נשמע רפי (שם בדוי) כאדם נחמד מאד, זורם כזה.
הוא התהדר בשם משפחה ממלכתי במיוחד, שהארץ כולה משופעת ברחובות, כיכרות ובנייני ציבור בשם זה, אישה שקטה וחיוך רחב.
רפי ואשתו היו בעלי עסק לתפירת עילית לנשות החברה הגבוהה. הוא התעניין בשכירת החנות בכיכר המדינה, עליה ראה את השלט "להשכרה" שלנו. בפגישה הראשונה הוא אפילו הבטיח לפנק אותי בחליפת אומן מעשה ידיו, אם אשיג לו את ההנחה הקטנה שביקש.
לקח לו שתי דקות להחליט שהוא לוקח את המקום, חצי שעה לנהל מו"מ עם בא כוח בעל הנכס – עורך דין מכובד שייצג את הבעלים - תושב חו"ל, ועוד יום אחד לסגור הסכם ולחתום על חוזה השכירות.
את שלושת החודשים הראשונים שילם רפי במעמד חתימת החוזה במזומן, השאיר צ'קים לשאר התקופה, ובעוד אשתו מודדת לי את אורך השרוולים ברוב טקס, מזג לעצמו דרינק קטן וחייך.
דמיינתי את עצמי בחליפה המהודרת, אך תפירתה התעכבה שוב ושוב, חודש אחרי חודש.
ההבנה שאני והחליפה החדשה שלי כבר לא ניפגש לעולם נחתה עלי, כאשר עם תום שלושת חודשי השכירות הראשונים התקשר עורך הדין לבשר לי שהצ'קים לשכר הדירה החלו לחזור מהבנק.
רפי הצליח למרוח את עורך הדין במשך החודש הראשון, בטענות מטענות שונות, ולאחר מכן הפך את עורו והחל במלחמת התשה מיומנת. כאשר פנה עורך הדין להוצאה לפועל, טען רפי כי שילם במזומן ובא כוח המשכיר מתנכל לו. הוא הכיר את כל סדקים והדרכים העקלקלות, פנה לבית המשפט בטענות שווא על ימין ועל שמאל, וכך צלח שנה תמימה בחנות.
גם עורך הדין לא ישב בחיבוק ידיים, ומדי פעם היו אנשי ההוצאה לפועל מגיעים לחנות ויוצאים ממנה בידיים עמוסות כל טוב.
לאחר שכל חשבונות הבנק של רפי, אשתו ושלושת ילדיהם עוקלו ונחסמו, נאלץ הזוג הנוצץ לפנות את החנות ואני קיבלתי את המפתחות לצורך השכרה חוזרת.
דלת הזכוכית וחלון הראווה היו מכוסים בעיתונים שהודבקו בפנים החנות, וכשפתחתי את הדלת לראשונה, חשכו עיניי. לפני עזיבתו לקח רפי פטיש גדול והרס כל מילימטר בחנות – קירות, חרסינה, חשמל, אסלה, רצפה – דבר לא נותר שלם או בר תיקון. אבק ואפר.
כחצי שנה מאוחר יותר חלפתי ברחוב דיזנגוף, וראיתי חנות באותו השם ובתוכה האישה. על המרפסת מעל היה תלוי שלט, שפרסם דירות להשכרה בבניין זה.
התקשרתי ושאלתי אם המפרסם הינו במקרה גם בעל החנות ואכן כך היה, וראו זה פלא: בדיוק בתום שלושה חודשים ממועד הכניסה הצ'קים של רפי חזרו ומאז אינו משלם.
סיפרתי לו במה דברים אמורים והפניתי אותו לעורכי הדין שהצליחו לפנות אותו מכיכר המדינה, כשאני מאחל לו בהצלחה בקרב הקשה העומד לפניו.
חלפו עוד מספר שנים, והנה מתקשר אלי בעל דירה חדשה ויפה ביפו לבקש את עצתי - הדייר הטרי שלו הפסיק לשלם ולכן בכוונתו לתבוע אותו ולדרוש פינוי מיידי של הדירה. שאלתי מי הדייר, והופה: שם ממלכתי, אופנת עילית, חיוך גדול, שלושה חודשים במזומן ולאחריהם נאדה... כן, כן, רפי הגיע ליפו!
ישבנו למועצת מלחמה. מסתבר שרפי רמז שהוא מעוניין לעזוב, בלי לשלם את החוב הלא גדול מדי שהצטבר.
בעל הדירה, לאחר שקיבל סקירה מקיפה על הרזומה של הכוכב ופרוגנוזה משוערת לגבי מה שמחכה לו, החליט לנטוש את הגישה התקפית, והצליח בתוך חודש אחד להיפרד מהצרה שהשתכנה בדירה בנזקים סבירים, יחסית לנפשות הפועלות.
אז אם אתם בעלי נכס, והגיע אליכם לקוח שרוצה לשכור, לשלם שלושה חודשים במזומן ולתפור לכם חליפה, קחו בחשבון שזה יהיה פריט הביגוד היקר ביותר שרכשתם, ושלא יגיע למלתחה שלכם לעולם.
